ליגד השקעות ובנין בע"מ נ' קנפלר נדל"ן בע"מ

החלטה

בפני ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, כב' הרשם אסף אבני, אשר דחה בקשה בטענת פרעתי שהגישה המערערת.

תיק ההוצאה לפועל נפתח לביצוע פסק דין שאישר פסק בורר אשר חייב את המערערת לשלם משיבה סך של 991,136 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן שני שליש משכר הבורר. פסק הבורר אושר לאחר שהמערערת הגישה בקשה לביטולו, שנדחתה, והיא חויבה בהוצאות שאף הם נגבים בתיק ההוצאה לפועל.

המערערת טוענת כי המשיבה ביצעה פעולות, כולל המחאות זכות של החוב של המערערת כלפיה, לצדדי ג', וכן הוטלו עיקולים אשר מנעו ממנה לשלם למשיבה את סכום פסק הדין באופן שהתקבלו אצל המערערת המחאות זכות לצדדי ג' בסכום של 1,425,000 ₪ וכן התקבלו עיקולים שהטילו נושים של המשיבה בסכום של 500,000 ₪, וכן ניתן צו האוסר על המערערת לבצע דיספוזיציה בכספים. המערערת טוענת איפוא כי היא היתה מנועה מלשלם למשיבה את הסכומים שחוייבה לשלם לה. רק לאחר שמונה כונס נכסים למשיבה והוסרו המכשולים שמנעו את העברת הכספים שילמה המערערת את חובה. המערערת טוענת כי אם ישנם טענות בקשר לסכומים ששילמה לכונס הנכסים היא צריכה להישמע בפני כונס הנכסים ולא בהוצאה לפועל. מכל מקום, המערערת טוענת שאין לחייבה בריבית הוצל"פ על הסכומים שהחזיקה בידה משום שנאסר עליה להעבירם למשיבה בצו איסור הדיספוזיציה שניתן ביום 8.2.10.

ביום 13.8.13 דחה כב' הרשם את טענות המערער וקבע כי לא היתה מניעה שהמערערת תפקיד את הכספים בבית המשפט או בהוצל"פ, ולחילופין שתגיש בקשה בטען ביניים בקשר לכספים שחוייבה לשלם למשיבה ושלגביהם ניתנו המחאות זכות או עיקולים. באשר לריבית קבע כב' הרשם כי מאחר ובתקופה שמיום 8.2.10 עד 24.7.11 היה צו האוסר העברת הכספים אין לחייב בריבית פיגורים בגין תקופה זו אלא רק הפרשי הצמדה וריבית רגילים. באשר לתקופה שמיום הסרת המניעה, 24.7.11, ועד התשלום בפועל תחוייב המערערת בריבית פיגורים והצמדה כדין. כב' הרשם חייב את המערערת גם בסכומים שהיא חוייבה לשלם כהוצאות משפט ובשכר הבורר.

ביום 3.10.13 ניתנה החלטה נוספת של כב' הרשם לגבי חיובי הריבית ונקבע כי חיובי הריבית והפרשי ההצמדה לתקופה שעד ליום 26.5.10 יחושבו כדין כפי שנקבע בפסק הדין מיום 8.2.09.

המערערת הגישה ערעור על 2 החלטות אלה. כאשר היא חוזרת וטוענת כי המשיבה מנעה ממנה לשללם את החוב הן בהמחאות הזכות שנתנה לגופים השונים והן בעיקולים שהוטלו ובאיסור הדיספוזיציה. לכן המשיבה לא היתה זכאית לפתוח את תיק ההוצל"פ, ומכל מקום, אין לחייבה בריבית פיגורים כאשר היא לא היתה רשאית לשלם את הכספים לתיק ההוצל"פ.

המשיבה טוענת כדלקמן:

א. הערעור הוגש באיחור. למעשה הערעור הוא על החלטת כב' הרשם מיום 3.8.13. הערעור הוגש ביום 31.10.13 לאחר כ- 3 חודשים ללא בקשה להארכת מועד לפיכך יש לדחות את הערעור.

ב. הערעור הוגש ללא תצהיר בניגוד להוראת תקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם – 1979 המחייבת צירוף תצהיר.

ג. אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם שכן הן מבוססות ומוצדקות. המערערת שמרה את הכספים אצלה כאשר יכולה היתה להפקידם בתיק ההוצל"פ או בקופת בית המשפט. יכולה היתה להגיש בקשה בטען ביניים אך בחרה שלא לעשות אף אחת מאלה.

ד. ברור שהמערערת לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה, לא את הוצאות הבורר ולא אם הוצאות בית המשפט בבקשה לביטול פסק הבורר. כספים אילו לא היתה כל מניעה לשלמם.

ה. חסד עשה כב' הרשם עם המערערת כאשר לא חייב אותה בריבית פיגורים בגין כל התקופה. איסור הדיספוזיציה לא היה מופנה על כספים שהמערערת אמורה לשלם למשיבה אלא כי אם על נכסים השייכים לחיים קנפלר והנדל קנפלר. בנוסף, גם אם היה איסור דיספוזיציה תקף היה על המערערת להפקיד את הכספים בקופת בית המשפט ובכך לא היתה מפרה את צו איסור הדיספוזיציה. משבחרה לא לעשות כן עליה לשלם ריבית פיגורים גם על תקופת צו איסור הדיספוזיציה.

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה לפי כתבי הטענות ללא צורך בקיום דיון.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור ואלה נימוקיי:

א. ההחלטה המהותית של כב' הרשם, שדחתה למעשה את טענות המערערת, הינה ההחלטה מיום 13.8.13. המועד להגשת ערעור הוא 20 יום מיום ההחלטה (תקנה 120א לתקנות ההוצאה לפועל). אין ספק שהערעור שבפני הוגש באיחור (בחלוף כ-3 חודשים) ללא כל בקשה להארכת מועד. אמנם ניתנה החלטה נוספת של כב' הרשם ביום 3.10.13 שהגיעה לידי המערערת, לפי האמור בהודעת הערעור ביום 23.10.13, ואולם החלטה זו הינה החלטה הקובעת רק את שיעור הריבית.

ב. על פי הוראות תקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל על המערער לצרף תצהיר לאימות הטענות. בנדון דנן לא הוגש תצהיר על אף שהבקשה כוללת טענות עובדתיות רבות.

ג. לגופו של ענין לא מצאתי טעות בהחלטת כב' הרשם המחייבת את התערבות ערכאת הערעור. אילו היתה המערערת חפצה באמת לשלם את מה שנפסק נגדה בפסק הבורר ואילו סברה שלא ברור לה למי עליה לשלם, היה עליה לנקוט באחת הדרכים שהציע כב' הרשם, הפקדה בקופת בית המשפט או ההוצל"פ, בקשה בטען ביניים בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי. המערערת בחרה שלא לנקוט באף אחת מדרכים אילו ולהשאיר את הכסף בידיה.

ד. המערערת לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה, לא את הוצאות הבורר ולא את הוצאות פסק הדין שניתן בבקשתה לביטול פסק הבורר.

התוצאה היא איפוא שבקשת המערערת נדחית הן מחמת האיחור בהגשתה וההגשה ללא תצהיר והן לגופו של ענין.